ככה נראה מה שהמשפחה מקבלת

הגעתי לדימונה בסוף אוגוסט 1959, באוטובוס מבאר שבע, עם קיטבג ועם מזוודה של אמא. הייתי בת עשרים, מורה חיילת. העיר הייתה בת ארבע. הנהג עצר ליד צריף עם דגל ואמר: "זהו, דימונה." ירדתי וחיפשתי את העיר. היו שורות של צריפים, כמה בתים של קומה אחת שעוד לא טייחו, ברז עם תור, והרבה מקום ביניהם. עץ לא ראיתי. מי שגדל בהדר הכרמל רגיל שתמיד יש לו משהו מעל הראש: מרפסת, חבל כביסה, הר. שם לא היה מעל הראש כלום, רק שמש.

בית הספר היה ארבעה צריפים סביב חצר של חול. הצריף שלי היה השלישי מהכביש. בבוקר הראשון משכתי את הדלת והיא לא זזה. חשבתי שנעלו אותה. מר גבאי, המנהל, בא מאחוריי עם מטאטא ביד ואמר: "זה לא מנעול, המורה, זה חול." הוא גרף מהסף ערימה בגובה של נעל, והדלת נפתחה. כל לילה הרוח ערמה חול על הסף ודחפה ממנו גם פנימה, מתחת לדלת, וכל בוקר מי שהגיע ראשון גרף. אחרי שבוע היה לי מטאטא משלי. אחרי חודש הילדים עשו תורנות, שניים בכל בוקר, ורבו מי גורף.